פוסט אורח של ד”ר יונתן קושניר
כמה מכם ההורים מכירים את אחד או יותר מהמשפטים הבאים:
“הוא לא נותן לי לישון בלילה”, “אני חייב לשים מזרון בחדר שלה כדי שתישן”, “אני חייב לענות לו על שאלות כל היום אחרת הוא יפחד”, ” מאז שהיא נולדה אנחנו לא יוצאים, לא היינו בחופשה לבד – מרוב חשש היא לא נותנת לנו לצאת”, “היא מחייבת אותי לרחוץ ידיים לפני שאני משחק איתה אחרת היא דואגת שתהיה חולה”, “אנחנו כבר לא בקשר עם יוסי וזהר כי יעל מפחדת ולא מוכנה ללכת לבית שיש בו כלב”, “היא לא נותנת לנו אף זמן פרטי בלילה”, “אנחנו חייבים לענות בשבילו כששואלים אותו שאלה ואם לא יענה הוא ידאג ולא יפסיק לשאול”, ” הילדה שלנו לא מצביעה בכיתה אבל היא כל כך חכמה, היא בטח חושבת שתגיד שטות”, “במסעדה הוא מאוד מתבייש ולא מסוגל לדבר עם המלצר אני חייב להזמין בשבילו ואם הוא מזמין אז זה בקול מאוד חלש, “הילד לא מוכן ללכת לאף הצגה, הוא מפחד מהשחקנים, לכן אף ילד שלנו לא הולך להצגה”.
בנקודה זו עולות כל מיני שאלות לגבי מצבים אלה, למשל:
א. מה הבעיה/בעיות במצבים אלו?
ב. האם יש משהו לעשות?
ג. מי נפגע מזה?
ד. האם זה לא יעבור מעצמו?
ה. למה זה ממשיך?
ו. איפה הבעיה? הבעיה היא בילד? בנו ההורים?
בהמשך המאמר אנסה לענות על שאלות אלו.
